1. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת שטופמן) מיום 8.6.04, בו נתקבל ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כבוד השופט גדול) מיום 14.5.03, ונקבע כי המשיבים מזה וכן דודו של המשיב מזה, שותפים בחלקים שווים בחנות נשוא ההליכים.
2. התובעת, חמותה של המשיבה 1 וסבתו של המשיב 2, רשומה בפנקס הבתים המשותפים כבעלים בשלמות של חנות הידועה כחלקה 114/6 בגוש 8265 בנתניה (להלן: החנות).
3. ביום 27.11.83 חתמה המבקשת במשרדו של עו"ד ציון מנע בנתניה על תצהיר, לפיו היא מעבירה ללא כל תמורה את זכויותיה בחנות לשלושת בניה, ומוותרת (נאמר בטעות "מבתרת") "ויתור סופי" על זכויותיה בחנות לטובתם. התצהיר נחתם על ידי המבקשת בשמה המלא. על תצהיר מקביל של קבלת הנכס חתמו שלושת הבנים. כן נחתם - כנקבע - טופס הצהרה למס שבח מקרקעין (מש"ח) לעניין זה. עם זאת, התהליך לא נסתיים ברישום בספרי המקרקעין. אחד הבנים, שהיה בעלה של המשיבה 1 ואביו של המשיב 2, נפטר לעולמו ביום 2.12.1996. לימים נתגלעו סכסוכים בתוך המשפחה, לרבות בין הצדדים בתיק דנא, והמבקשת הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לביטול המתנה האמורה.
4. ביום 26.12.02, בישיבה בבית המשפט לענייני משפחה, קיבלו הצדדים עליהם את הצעת בית המשפט להסדר הדיוני, שעיקרו מובא להלן:
"נוכח מערכת עובדות בסיסית מוסכמת כמפורט בכתבי הטענות, לפיה החל תהליך של מתנה מצידה של התובעת, הוגשו מש"חים לשלטונות מס שבח, הוצאו שומות ששולמו והעסקה מבחינת דיני המקרקעין לא הסתיימה ברישום, חלוקים ביניהם הצדדים מה משמעותה של הפסקה זו. לטענת התובעת ... סירובה ... משמעותו חזרה מההתחייבות ליתן מתנה, חזרה זו מוצדקת וצריך להכריז על המתנה כבטלה, כוונתה למתנה שהיא לא הבינה את משמעותה. מאידך, טוען עו"ד שלוש (ב"כ המשיבים - א"ר), כי המצב ... על פי הוראות הדין והפסיקה, מונע אפשרות של התובעת לחזור בה מהמתנה, ולכן דין התביעה להדחות, וכן טענות נוספות שהועלו בכתב ההגנה, למשל ומבלי לגרוע מכלליות העניין טענות במישור דיני היורש (כך במקור - א"ר) ודיני החוזים".
מכוח ההסדר לא נשמעו ראיות ולא נחקרו עדים, והוגשו סיכומים בכתב.
5. בית המשפט לענייני משפחה נעתר לימים לתביעת המבקשת, וקבע שכיוון שעסקינן במתנת מקרקעין הדורשת רישום על פי סעיף 7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), אליו מפנה סעיף 6 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה), וכיוון שהעסקה לא נסתיימה ברישום, יכולה המבקשת לבטלה. בית המשפט הוסיף, שבענייננו אין חל סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שכן חוק המתנה מפנה להוראות דין מיוחד, הוא חוק המקרקעין.
6. למעלה מן הצורך - כהגדרתו - נדרש בית המשפט לענייני משפחה לשאלה האם עומדת למבקשת זכות ביטול מכוח סעיף 5(ב) לחוק המתנה, שלפיו רשאי הנותן לחזור בו ממתנה כל עוד לא שינה מקבל המתנה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, אלא אם ויתר הנותן בכתב על רשות זו. בית המשפט קבע, כי לא ניתן להסתמך על התצהירים שצורפו למש"חים (להלן: התצהירים), ובהם מוכח, לכאורה, שהמבקשת מחלה על זכותה לחזור בה מהמתנה. עוד ציין בית המשפט, כי לפי טענת המבקשת הושגו התצהירים תוך הטעיה ועושק, ומשום כך שנוי תוקפם במחלוקת בין הצדדים. על כן, בהתאם להסדר הדיוני, אין להסתמך עליהם. בהמשך לכך קבע בית המשפט, כי הבן המנוח לא שינה את מצבו לרעה מחמת ההתחייבות ליתן מתנה. על כן, לשיטת בית המשפט לענייני משפחה, עומדת למבקשת זכות חזרה מהתחייבותה לתת מתנה מכוח סעיף 5(ב) לחוק המתנה. עם זאת נקבע, כי לא הוכחה "התנהגות מחפירה" של המנוח כטענת המבקשת, ועל כן אין עומדת למבקשת זכות החזרה בה מכוח סעיף 5(ג) לחוק המתנה.
7. בבית המשפט המחוזי, אשר קיבל כאמור את ערעורם של המשיבים, נקבע כי בהסכמתם של הצדדים, במסגרת ההסדר הדיוני, לקבל את המש"חים כעובדה מוסכמת, כלולה גם הסכמתם לקבל את התצהירים שצורפו למש"חים. נוכח סעיפים 5(א) לחוק המתנה וסעיף 8 לחוק המקרקעין, יש בכך משום התחייבות של המשיבה ליתן מתנה במקרקעין. באשר לאפשרות החזרה מההתחייבות על פי סעיף 5(ב), קבע בית המשפט המחוזי כי על פי נוסח האמור בתצהיר המבקשת ("אני מבתרת (כך כאמור במקור - א"ר) ויתור סופי על זכויותי בחנות לטובת בני הנ"ל"), ויתרה המבקשת על זכותה לחזור בה מהתחייבותה ליתן מתנה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, על פי החומר שבפניו, כי הבן המנוח הסתמך על התחייבותה של המבקשת ושינה את מצבו, ועל כן גם מטעם זה אין בידי המבקשת לחזור בה מהתחייבותה על פי סעיף 5(ב) לחוק.
8. בבקשת רשות הערעור נטען, בין השאר, כי התצהיר בו מדובר הוא תצהיר סטנדרטי שניתן בלא ידיעתה של המבקשת, וכי בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הוא שנוי במחלוקת. אגב, נטענו בבקשה טענות שונות לגבי הידרשות בית המשפט המחוזי לבוררות שנערכה ב-1990 בין שניים מבניה של המבקשת, אך כעולה מפסק הדין היתה זו התיחסות שלמעלה מן הצורך ולא על כך הושתת פסק הדין.
9. בכל היחס הראוי לאשה קשישה המנהלת מאבק עם בני משפחתה הקרובים בערוב יום - וצר לי על עגמת הנפש שלה ביחסים עם חלק מבני המשפחה - אין בידי להעתר לבקשה. מעיון בטענות המבקשת, לא מצאתי אפשרות לקבוע כי עומדות הן בתנאים שנקבעו לעניין מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). המקרה דנן אינו נכנס בגדרי המקרים שבהם "החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (שם, עמ' 128).
10. אוסיף לגופם של דברים, כי נחה דעתי גם באשר להחלטת בית המשפט המחוזי לעיצומה. ההסדר הדיוני שנעשה בבית המשפט לענייני משפחה מדבר בעדו. מעיון בחומר, מקובלת עלי הקביעה, כי משהסכימו הצדדים לקבלת המש"חים כעובדה שאינה שנויה במחלוקת - ודומה שגם קשה לחלוק על כך, נוכח חתימת המבקשת על התצהיר בשמה המלא אף אם נטען שאינה יודעת קרוא וכתוב - הסכימו גם לקבלת התצהירים המצורפים אליהם, של המבקשת ובניה. משום כך, יקשה להלום כי במסגרת ההסדר הדיוני הסכימה המבקשת לקבל את המש"חים בלבד כעובדה מוסכמת ולא הסכימה לתצהירים המצורפים, שכן כל אלה באים כאחד, ועל כן גם אין לראות את קיום התצהירים, ותצהיר המבקשת בתוכם, כשנוי במחלוקת, כעולה מפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, דבר שלא נתקבל, לדידי אל נכון, על ידי בית המשפט המחוזי. שונים פני הדברים באשר לעניין ההתנהגות המחפירה כלפי המבקשת שנטענה מזה, וההסתמכות על ידי הבן המנוח כנטען מזה, שיש לראותם בעקבות ההסדר הדיוני כשנויים במחלוקת.
11. גם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקשת ויתרה בנסיבות על זכותה לחזור בה מהתחייבותה לתת מתנה, מקובלת עלי. אמנם לסייג האמור בסעיף 5(ב) בדבר ויתור על זכות החזרה יש ליתן פירוש דווקני, כך שלא יהא משתמע לשתי פנים. ראו ע"א 6369/98 גרינברג נ' גרינברג (פ"ד נד(4) 409, השופט זועבי); ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך א') 487, וכדברי בית המשפט: "מסקנה זו מתיישבת ומשקפת את התחושה שאין להעניק למקבל בעסקת מתנה הגנות יתר. שכן, עיסקה זו נעשתה ללא תמורה כלשהי מצד המקבל, ובכך אינטרס ההסתמכות שככלל ראוי להגנה, מתגמד" (עניין גרינברג הנ"ל, בעמ' 420). ועם זאת, הויתור (הברור) על זכות החזרה אינו צריך להיות מפורש ויכול הוא להיות משתמע (שם, וכן ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477, 494, המשנה לנשיא בן-פורת). במקרה דנן עולה מן התצהיר במפורש ויתורה של המבקשת על זכותה לחזור מהתחייבותה ליתן את החנות במתנה, שבא בנוסח של "ויתור סופי". על פי ההסדר הדיוני לא נשמעו ראיות, ולכן טענות באשר לעובדות שביסוד תצהירה של המבקשת אין מקום לקבל במסגרת הליכי ערעור. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי סנהדרין ו' ע"ב, נדה כ' ע"ב), ואלה הדברים העולים מן החומר שבתיק.
11. כאמור, אין בידי איפוא להעתר לבקשה.
12. בשולי הדברים - ומעבר לתיק ספציפי זה - אוסיף, כי חוששני שלא מעט ממגישי הבקשות לרשות ערעור ב"גלגול שלישי" (לאחר דיונים בשתי ערכאות קודמות), אינם ערים די הצורך לכך שהרשות אינה ניתנת ככלל כשהנושא שבמחלוקת אינו חורג מן היחסים בין הצדדים הישירים (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) הנזכר, אף כי כבכל מציאות אנושית יש לכך חריגים; ראו, למשל, הדיון אצל ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, סעיפים 185-183, עמ' 181-179; ראו גם נועם סולברג, "בקשת רשות ערעור - הלכה ואין מורין כן", משפטים י"ח 447. אך ככלל, כאמור, לא אחת צר על זמנם של המבקשים - עם כל תחושותיהם, לגיטימיות כאשר יהיו - ועל ממונם, ובכל הכבוד, אף על זמנו של בית המשפט.
ניתנה היום, ג' בחשון תשס"ה (18.10.2004).
ש ו פ ט
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.